בהרצאת טד המצוינת שלה עוסקת הקואצ'רית אמלי וופניק בהבדל בין אנשים בעלי נטייה להתמקד בתחום אחד בו הם מעמיקים, לעומת אנשים עם נטייה מולטידיסיפלינרית - בעלי מספר תחומי עניין המפרים ותומכים אחד בשני. בשיחת הטד שלה היא מתמקדת בעיקר בתחום הקריירה.
כפי שהיא מסבירה, לאורך ההיסטוריה באמת הייתה נטייה להתמקצע בתחום אחד. נטייה שרק התעצמה מאז המהפכה התעשייתית, אבל בעשורים האחרונים ישנה הכרה בכך שיש צורך גם באנשים שיקשרו בין התחומים, שיראו את התמונה הגדולה ויעשו הקשרים חדשים המקדמים את מטרת הקבוצה או הארגון.
להרבה אנשים יש קשר תודעתי בין תחום העיסוק שלהם לבין תחושת הערך העצמי, ההגשמה העצמית או אפילו לתחושת הייעוד שלהם.
מבחינתי, האבחנה היותר חשובה שיש פה עוסקת בתהליך הגילוי העצמי. תהליך שהוא קריטי להרגשת סיפוק והתלהבות בחיים. הרי לעולם לא נהיה באמת מסופקים אם ננסה לחיות על פי צורות חיים של מישהו אחר. מה שמביא אותנו לאבחנה שמחדדת אמלי וופניק, זיהוי השפעות חיצוניות המנחות אותנו לעומת הנטייה האישית שלנו.
אני אמנם לא מסכים איתה לגמרי על כותרת ההרצאה, לדעתי היא מדברת יותר על נטייה אישית ללמוד, לעבוד לחיות בעולם ופחות בתחושת המטרה או הייעוד בחיים, אבל גם זיהוי שאת
כשאני פוגש בקליניקה קושי בזיהוי שליחוּת אישית (יכול להתבטא כתחושת חוסר מטרה) הדבר הראשון שאני עושה זה לבדוק עם המטופל איזה משני הטיפוסים הוא. בגדול ניתן לעשות חלוקה כזאת:
אנשים מולטידיסיפלינרים - להם יעזור תהליך של הרחבת פרספקטיבה, כדי לזהות את הגורם\ים המאחד של תחומי העניין שלהם.
אנשים בעלי נטייה למיקוד בדבר אחד - להם עוזר תהליך של התבוננות פנימית עמוקה כדי לזהות את המקור העמוק של מה שהם מנסים להבין וללמד.
אנסה להסביר את עצמי בדוגמא. לעיתים קרובות שאנו מזהים את השליחות האישית שלנו אנחנו מגלים שהיא מוכרת לנו אך אמורפית, עצומה ובו בזמן מאד אישית – לדוגמא: "צורך פנימי ללמד חמלה בעולם" או "ללמד אנשים לסמוך על עצמם" - כשאנו מזהים דפוס כזה כל חיינו איפשהו ידענו שהוא שם, שאפנו אליו בלי אולי אפילו לתת לו שם
או כאן -עם כתוביות בעברית - https://www.ted.com/talks/emilie_wapnick_why_some_of_us_don_t_have_one_true_calling