קצת עלי
גברים ונשים לא כל כך שונים.
רגע, לפני שאתם צולבים אותי אני רוצה להסביר.
אני אוהב את סטיינבק וספרות דרום אמריקאית, אני אוהב באך ומאדי ווטרס ובמיוחד אוהב בלוז בעיקר מיסיסיפי דלתא. מת על ניאו ריאליזם איטלקי אבל הבמאי האהוב עלי הוא אנגלופולוס, הסרטים במיוחד המוקדמים של ונדרס נפלאים כמו גם של קוראסאווה ויצירות המופת של גנבי האופניים ועוד כל כך הרבה אבל תן לי ג'ין אנד טוניק בשקיעה על מרפסת סינמטק י"ם בסתיו לפני ערב קולנוע אקספרימנטלי אירופאי עכשווי
בקולנוע קוראים לאנשים כאלה אוטור - הדוגמה הכי בולטת בקולנוע בימנו הוא וס אנדרסון אדם עם ראייה ייחודית. אני בכוונה משתמש בדוגמא קולנועית כי קולנוע זה לא משהו שאפשר לעשות לבד זו תמיד עבודת צוות אני מספר את כדי להדגיש שאלו לא מגלומנים אלא אנשים עם ראיית עולם לגמרי יחודית שהולכת ומתגבשת לאורך החיים שלהם והם יודעים להסביר אותה וככה בעצם כולנו ככל שאנחנו נאמנים לראיית עולם שלנו לאמת שלנו ביננו לבין עצמנו לא רק קל לנו יותר להבין את עצמנו אלא לדבר את זה
אני אבא של עדן בן ה16, אבא חורג של מיכאלה בת התשע ואבא "טרי" (בגיל 54😂) של אביתר שאתמול היה בן 8 חודשים. אבהות היא הדבר הכי משמעותי שאני עושה בחיים.
במיוחד כמטפל רגשי אני מודע להשפעה של הורות על ילד. זה הרי אחד הנושאים הכי נפוצים בטיפול רגשי.
איזה אבא אני רוצה שיהיה לילדים שלי
אבל אתה כאן בגלל השאלה הראשונה שעולה בעקבות הבחירה להתמודד: איך אני מוצא את הבנאדם שלא יבקר אותי שאני משתף אותו בקשיים שלי? האם מישהו אחר בכלל יכול להבין את מה שאני עובר?
אני לא מאמין בביקורת ככלי בריא לריפוי וצמיחה אישית. מבחינתי ביקורת היא ביטוי (סימפטום) של אמונה פנימית שאנחנו לא טובים מספיק.
איך אני קובע כזה דבר? אני מדבר מהפרספקטיבה שלי, של לשבת עשרים שנה על כיסא המטפל; ברגע שמתחיל להיות לנו טוב יותר עם עצמנו הביקורת דועכת, עד שיום אחד נעלמת.
אני מאמין בהעצמה. בגישת העבודה מרגישים קצת יותר טוב אחרי כל פגישה.
בלי שנפגש לא אתה ולא אני נידע אם אני
אני מאמין בלחיות ולחוות ולהתנסות מבחינתי לימודים פורמליים רק נותנים פרספקטיבה חדשה לחוויות, דרך להבין אותן יותר לעומק, הם נותנים כלים ללמוד מכשלונות ולהבין את המניעים לבחירות שלנו ומתוך זה להפוך אותן למודעות יותר